פסק-דין בתיק ס"ע 21906-06-11

1.                           בפני בקשה לביטול הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין ביום 15.11.10.

התשתית העובדתית ומהלך ההתדיינות

2.                           הנתבעת הינה חברה העוסקת בביצוע ושיווק עבודות דפוס ושיווק ישיר. התובעת התקשרה עימה כדי לספק לה שירותי מכירות. ההתקשרות החלה בינואר 1999 והסתיימה בדצמבר 1999.

3.                           ביום 27.12.06, ימים בודדים בטרם חלפה תקופת התיישנות, הגישה התובעת לבית דין זה תביעה כנגד הנתבעת (תיק עב 11513/06). במסגרתה, טענה שהייתה עובדת הנתבעת, ועתרה לקבלת זכויות שונות. הנתבעת מצידה הגישה תביעה שכנגד להחזר התמורה הגבוהה יותר, כך לטענתה, ששולמה לתובעת לאור סיווגה כקבלנית עצמאית.

4.                           ביום 15.11.10, במסגרת דיון שהתקיים בבית דין זה בפני מותב בראשות כב' השופטת רוית צדיק, הגיעו הצדדים להסכם פשרה, ולפיו לסילוק סופי ומוחלט של כל תביעות התובעת מהנתבעת, ותביעות הנתבעת מהתובעת, תשלם הנתבעת לתובעת סך של 20,000 ש"ח בתוספת מע"מ. עוד הוסכם כי הנתבעת תוותר לתובעת על הוצאות משפט בסך 2,200 ש"ח שנפסקו לחובת התובעת בהחלטות ביניים שניתנו במהלך ההתדיינות. הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין במעמד הדיון.

5.                           ביום 21.11.10, דהיינו שישה ימים לאחר חתימת הסכם הפשרה, פנתה התובעת לנשיא בית דין זה דאז, כב' השופט מיכאל שפיצר, במכתב שבו הלינה על כך שהופעל עליה לחץ לא הוגן להתפשר בדיון. התובעת ביקש לבטל את חתימתה. יצויין כבר כאן שהתובעת, שהייתה מיוצגת במהלך הדיון והחתימה על הסכם הפשרה על ידי עורך דין מנוסה המתמחה בתחום משפט העבודה, הגישה את פנייתה לנשיא בית הדין בעצמה, ללא ייצוג.

6.                           ביום 28.11.10 ניתנה ע"י כב' הנשיא שפיצרהחלטה לפיה ככל שברצון התובעת לפעול לביטול פסק הדין, עליה לפעול על פי דין, שכן אין זה בסמכות נשיא בית הדין לבטל פסק דין שאושר על ידי אחד משופטי בית הדין. לאור זאת, הגישה התובעת ביום 19.11.11 "בקשה לביטול פסק דין ומשפט חוזר". הבקשה הוגשה במסגרת התיק הקודם.

7.                           ביום 2.5.11 התקיים דיון בבקשה, בפני כב' השופט שפיצר. במהלך הדיון, ובהתאם להמלצת בית הדין, הסכימה התובעת למחוק את הבקשה, ובד בבד ביקשה ארכה של 45 יום כדי להגיש תביעה לביטול הסכם הפשרה.

8.                           ביום 14.6.11 הגישה התובעת את כתב התביעה שבפנינו, לביטול הסכם הפשרה. הנתבעת הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף, בטענה שהתובעת פעלה ופועלת בחוסר תום לב, בראש ובראשונה מאחר שהיא קיבלה לידיה את התשלום לפי הסכם הפשרה, ומשכך היא מנועה מלעתור לביטולו. בקשה זו נדחתה בהחלטה שניתנה ביום 3.8.13 על ידי כב' השופטת אורנית אגסי, שבה הודגש כי דרך המלך היא שמיעת כל תיק לגופו, ורק במקרים חריגים שבהם אין כל ספק שהוא כי ניתן לדחות את התביעה על בסיס החומר שבתיק, יש לקבל בקשה לסילוק על הסף.

9.                           משכך, הגישה הנתבעת בקשה להורות על פיצול הדיון, באופן שבו בשלב הראשון יתקיים דיון בשאלת בטלות הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים, ורק ככל שתדחה טענת התובעת בדבר בטלות ההסכם, יתקיים דיון לגופה של התובענה. בהחלטה שניתנה ביום 16.9.13, לאחר קבלת תגובת התובעת, נעניתי לבקשה והוריתי על פיצול הדיון כמבוקש.

10.                        ביום 17.10.14 (היום) התקיים בפני דיון ההוכחות בתיק. אציין כאן שכפי שנקבע על ידי בהחלטה שניתנה בפתח הדיון (עמ' 2 ש' 12), לאור העובדה שנציגי הציבור שהוזמנו לדיון לא הופיעו, ועל מנת שלא לדחות את הדיון, החלטתי שהדיון יתקיים בהעדרם.

11.                        במהלך הדיון העידה התובעת לעצמה, ואילו מטעם הנתבעת העידה גב' תמר בנימינוביץ', סמנכ"ל כספים בנתבעת. סיכומי הצדדים נשמעו מיד בתום שלב ההוכחות. עתה עלי להכריע.

•  
• דיון והכרעה

12.                        בעניין בית הפסנתר(רעא 5976/00 בית הפסנתרנ' דליה מור, פד"י נו (1) 577 (24.9.01), עמדה כב' השופטת דליה דורנרעל יסודותיו של הסכם פשרה בין מתדיינים בהליך משפטי, שקיבל תוקף של פסק דין.

"פסק דין המעניק תוקף לפשרה שהוגשה בין מתדיינים מאופיין בשלושה: ראשית, יסודו בחוזה. שנית, החוזה הוא פרי פשרה בין מתדיינים בהליך שיפוטי. שלישית, החוזה הופך לבקשת המתדיינים לפסק דין אם בית המשפט מוצא אותו ראוי ומאשרו. מאפיינים אלו אינם עומדים בגפם, אלא משליכים הם זה על זה. שכן, עצם השגת הפשרה, כמו גם קיומו של ההליך השיפוטי כמסגרת לניהול משא ומתן, מבטיחים את החוזה שנכרת מפני טענות העשויות לשלול את קיומה של ההתקשרות מעיקרה - כגון היעדר גמירת דעת - או מפני טענות המקדימות עילה לביטול החוזה, כגון טעות, הטעיה, כפייה ועושק".

13.                        נוכח האמור, הלכה פסוקה היא כי:

 "המבקש לבטל הסכם חייב להצביע על פגם מהותי שנפל בו - פגם העשוי להביא לביטולו של הסכם על פי משפט החוזה - כגון תרמית, טעות הטעיה, כפיה וכיוצא באלה" (בג"צ 6103193 לוינ' בית הדין הרבני הגדול, פד"י נח (1) 481 (8.9.03).

לא מיותר שאדגיש כאן שהלכות אלה חלות ומחייבות אף במערכת בתי הדין לעבודה.